רפת
|
|
|
מימיה הראשונים של ההתיישבות היהודית בארץ, נחשבה הרפת כמרכז המשק החקלאי. כך גם בהזורע, עוד בשנות השלושים, הוקמה רפת. בתחילה ל- 30 פרות ואחר כך לעוד 54. הארגון היה לפי המודל האירופי - לכל פרה מקום קבוע והיא נקשרת בעול. החליבה היתה בידיים, והחלב נאסף לתוך כדים כבדים, שאחרי קירור ראשוני נשלחו למחלבה בחיפה.
בשנת 1948 חל הצעד הראשון למודרניזציה: הותקנה משאבת וואקום והתחלנו לחלוב במכונות ניידות שהועמדו ליד כל פרה, בעת החליבה. כעבור 10 שנים, ב- 1958, חלו שינויים. תפיסות יותר מודרניות הגיעו, בייחוד מעבר לים. הוקמו סככות פתוחות וחצרות. לאורך הסככות היו אבוסים ארוכים לחלוקת המזון, והכי חשוב: הפרות הובאו, קבוצות קבוצות, למכון חליבה מרכזי, שבו כל הציוד הדרוש. שם נחלבו והחלב הוזרם ישירות למיכל קירור, וממנו נשאב לתוך משאית-מיכלית, להובלה למחלבה. |
 |
 |
גזע הפרות היה בתחילה הכלאה של בקר סורי-דמשקאי (שנחשב עמיד יותר לקשיי הסביבה), עם הגזע השחור לבן המוכר לכולנו, שמניב יותר חלב והוא בעל מזג יותר נוח. כיום העדר כולו מורכב מהגזע השחור לבן, הנושא את התואר "ישראלי-פריזי".
גם מהבחינה הכלכלית חלו שינויים. היה מקובל (ועדיין רבים חושבים כך היום), שתנובת חלב גבוהה מבטיחה רווחיות גבוהה. מצאנו בהזורע, ונעזרנו במחשב האזורי הראשון אז בשנות ה – 80, שגישה זו אינה נכונה, ושהדרך לרווח מכסימאלי, במסגרת מכסות שיווק נוקשות, היא לייצר את הכמות המוקצבת, במינימום של הוצאות, גם אם המשמעות היא תנובות יותר נמוכות. כך נוצר מצב מוזר: בדירוג העדרים הארצי, לפי התנובה הממוצעת לפרה, רפת הזורע נמצאת ממש בתחתית, אך בניתוח כלכלי, שנערך כבר במשך 20 שנה, ב- 50 עדרים שיתופיים בצפון הארץ ובמרכז, העדר שלנו נמצא שנה שנה, באחד משלושת המקומות הראשונים, בכל פרמטר שנבדק. התוצאה – בסיכומים המשקיים של הקיבוץ,
 |
 |
|
ברפת הזורע היום, עדר של כ- 670 ראש בקר, מהם 330 פרות חלב ו כ- 240 עגלות. יש גם שלוחת פיטום לבשר, ובה כ- 100 עגלים.
|
